בכפר מרידיאן, עבודת הדת מתבטאת בתור עבודת רוחות הטבע שמרכיבות את העולם. רוחות אלו הן הצד שני של הקיום הפיזי, שמהוות את המהות הרוחנית של כל חפץ וחפץ. נהר הוא אינו רק מים זורמים, אלא שינוי, חיים והמשכיות. כך גם שדה, בית קברות, יצירה ומשפחה. כולם פועמים ממשמעות גדולה יותר, מייצגים את משמעותם מעבר לקיום הפיזי שלהם דרך הקיום הרוחני. לרוחות אלו יש רצונות, טינות וגחמות ממש כמו בני האדם, ומשמעות הפולחן היא ניווט בין גורמים מסובכים אלו על מנת לשמר את השלווה והאיזון של תושבי הכפר.

מסורות הכפר הן ארוכות ומפורטות, אך ניתן להסבירן באמצעות מספר עקרונות פשוטים.

הקיום הפיזי והקיום הרוחני הם שני צדדים של אותו המטבע, והם משפיעים אחד על השני. חקלאי שיתן כבוד לשדה שלו, בין אם בכך שינקה וידשן אותו, ובין אם בכך שידבר אליו ויתן לו תשומת לב,  יגלה שהשדה מחזיר לו טובה – ביבול עשיר, במניעת מזיקים, או פשוט בתחושת שלווה. לעומת זאת, חרב שלא תוחזקה כראוי תכעיס את רוח החרב ולכן תכשיל את בעליה בקרב. על פי הזרם הישן, לכל מקום חפץ או קונספט בעל משמעות גדולה יש רוח, ועל מנת להנות מכוחה יש לרצות אותה ולשמור על דרכיה.

במשך זמן רב דרך זו הייתה קונצנזוס, בלתי מעורערת בכל רחבי מרידיאן. החיים היו פשוטים אך טובים, אבל שום דבר לא נמשך לנצח.

לפני כשלושה דורות, הגיע נביא אל הכפר מרידיאן, נושא דברי חוכמה ותוחכה. הנביא המסתורי דיבר על רוחות גדולות, גדולות יותר מהתפיסה של כל אדם. הוא דיבר על רוחות שחיות מעל הטבע ולא בתוכו, על טקסים ותפילות, על פולחן שהיה זר לחלוטין לכפר עד בואו.

הנביא גורש מהכפר בבושה, אך דבריו ננטעו בלבבות השוכנים, ומדור לדור התפתחה התנועה שקוראת לעצמה הזרם החדש. בימינו, היא מיעוט, אך מיעוט משמעותי שהולך ומתפשט בקצב מהיר.

על פי הזרם החדש, אין רוחות מקומיות לעצמי העולם, אלא רוחות גדולות שתחתיהן הם שוכנים. לשדה ספציפי אין רוח, ועל מנת לגרום לו לגדול יש לזכות בחיבתה של רוח החקלאות הגדולה.

הדרך הנכונה היא סגידה לרוחות ולא טיפוחן, ויש מספר רוחות מוגבל שאחראי על תחומים שונים ויחדיו משפיעות על חיי הכפר.